ביטול צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת
צוואה שנערכה מחמת השפעה בלתי הוגנת בטלה לפי סעיף 30(א) לחוק הירושה, והנטל להוכיח זאת מוטל על המתנגד לצוואה לפי מאזן ההסתברויות. מאחר שהמצווה אינו יכול להעיד, ההוכחה נשענת על ראיות נסיבתיות ועל אבני בוחן שקבעה הפסיקה: עצמאות המצווה, תלותו בנהנה, קשריו עם אחרים ומידת מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה.
פעמים רבות נשאלת השאלה מתי ניתן לבטל צוואה שניתנה וביסודה מטיבה עם יורש אחד כאשר קיימות ספקות בדבר נכונותה ו/או אמינותה של הצוואה.
לאחרונה ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בבאר-שבע ע"י כב' השופטת גאולה לוין ושם נקבע:
"ככלל, רצון המצווה הוא המכריע לעניין תוקפה של הצואה. זאת, אם אמנם משקפת הצוואה את רצונו האמיתי. בעניין זה נקבע בסעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, כי "הוראת-צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".
בהתקיים התנאים הצורניים הדרושים לצוואה על פי חוק הירושה, מניח החוק כי הצוואה היא כשרה, והנטל להוכיח התקיימותן של עילות הבטלות המנויות בסעיף 30(א) לחוק מוטל על המבקש לבטלה. אמת המידה היא מאזן ההסתברויות. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שקיים קושי בסיסי להוכיח השפעה לא הוגנת על אדם שאינו בחיים. עמד על כך כב' השופט אור באחת הפרשות, בציינו:
"אשר לתוכנן של הראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת, עלינו לזכור כי במסגרת הטענה של השפעה בלתי הוגנת, אנו דנים בשאלת הגורמים והמניע לעריכת צוואה, לאחר שהמצווה הלך לעולמו. בשלב האמור קיים קושי בסיסי בגביית עדויות ישירות בדבר נסיבות עריכת הצוואה והטעמים לעשייתה. המצוה אינו יכול להעיד. הנהנה הוא נוגע בדבר, אשר הערכת עדותו מחייבת מטבע הדברים זהירות רבה. פעמים רבות גם מי שערכו את הצוואה או היו עדים לעריכתה הם נוגעים בדבר, אף אם אינם זוכים על-פיה, או שאין בידם מידע רב בעל ערך. בשל כך, בדרך-כלל לא ניתן להגיע למסקנה ישירה בדבר המניעים והגורמים שהביאוהו לעשות את הצווה אשר עשה ולהורות בה את שהורה.
התוצאה היא, ועל כך עמדה הפסיקה פעמים רבו, כי הראיות לעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת הן, בדרך-כלל, ראיות נסיבתיות. … ראיות נסיבתיות אלה עשויות לבסס את מה שכינה חברי השופט מצא "אבני-בוחן", המסייעות לבית-המשפט בהכרעה אם הצוואה בנסיבות מקרה מסוים נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת. בין השאר, מדובר בראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני או הנפשי של המצווה בתקופה שבה נערכה הצוואה, בדבר מידת תלותו בזולת, בדבר קשריו עם אנשים אחרים, בדבר אופי יחסיו עם הנהנה על-פי הצוואה, או בדבר מידת המעורבות של הנהנה בעריכת הצוואה…" (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 848).
ובמקום אחר פסקה כב' השופטת ד' דורנר:
"—בפסיקה נקבע, כי תלות מוחלטת של המצווה בזוכה יוצרת חזקה עובדתית, לפיה הצוואה נערכה מחמת השפעה לא הוגנת, דבר המעביר את הנטל על המבקש את קיום הצוואה, לסתור חזקה זו (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 371, בע' 378). …
הנסיבות המקימות חזקה עובדתית בדבר השפעה לא-הוגנת, כפי שנקבעו בפסיקה, רחבות יותר מאלו הקבועות בחקיקה. תלות מוחלטת של המצווה בזוכה או באדם המעוניין בטובתו, היא נסיבה חשובה, אך לא יחידה. ניתן לראות כראיה לכאורה להשפעה בלתי-הוגנת גם מעורבות בעשיית צוואה, אשר לא הגיעה לכדי השתתפות בעריכתה, כנדרש בסעיף 35…
כך, למשל, נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה על ידי המצווה או מסירת פרטים אישיים על ידי הנהנה למצווה, הוכרו בפסיקה כראיות לכאורה להשפעה לא הוגנת" (ע"א 3828/98 מיכקשוויל נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337 (2000) פסקאות 4 ו-5 לפסק הדין).
"אבני הבוחן" לקיומה של תלות מוחלטת של המצווה בזוכה המקימה חזקה עובדתית בדבר השפעה בלתי הוגנת, פורטו על ידי כב' השופט א' מצא בפרשת מרום, כדלהלן: א. תלות ועצמאות; ב. תלות וסיוע; ג. קשרי המצווה עם אחרים; ד. מבחן נסיבות עריכת הצוואה. וכך הוא כותב:
"תלות ועצמאות: המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" - מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית - ועד כמה. לתשובה לשאלה זו יש משקל רב בגיבוש ההכרעה: ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית-המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה. והוא הדין, כמובן, בהיפוך היוצרות; ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, באיזו משתי בחינות אלו, תתחזק הנטייה לחייב את קיום התלות….
תלות וסיוע: מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו (פרשת רכטמן הנ"ל [8], בעמ' 772). ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה (פרשת בן נון [2], בעמ' 376; ע"א 733/88 אהרוניאן ואח' נ' אלישקה[פורסם בנבו] (להלן - פרשת אהרוניאן [10]), בעמ' 711; ע"א 1750/90 ח' אהרונסון נ' ש' אהרונסון ואח'[פורסם בנבו] (להלן - פרשת אהרונסון [11]), בעמ' 341 וע"א 157/89 ששון נ' מרזב [פורסם בנבו] (להלן - פרשת ששון [12]), בעמ' 213). חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר מקום שבו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו, וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת (ראו: פרשת בן נון [2], בעמ' 376; פרשת אהרונסון [11], בעמ' 341, וע"א 5640/92 אלוני ואח' נ' באומן [פורסם בנבו] (להלן - פרשת אלוני [13]), בעמ' 382).
קשרי המצווה עם אחרים: ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה (ע"א 576/78 לשצינסקי נ' סולוביציק ואח' [פורסם בנבו] [14],
בעמ' 690; פרשת אהרוניאן [10], בעמ' 711; ע"א 53/88 מנלה ואח' נ' ברנדווין ואח' [פורסם בנבו] (להלן - פרשת מנלה [15]), בעמ' 50-51; ע"א 3411/92 א' רובינשטיין ואח' נ' ברזבסקי [פורסם בנבו] [16] ופרשת שטיינר [9], בעמ' 344).
אכן, בעצם בידודו של המצווה מן העולם יש כדי להגביר את תלותו בנהנה. מכאן, שלעניין ההכרעה בשאלת התלות אין זה מעלה או מוריד מה גרם לבידודו של המצווה; כלום היה זה הנהנה, או התנהגותם של אחרים, או שמא בידודו של המצווה נבע מנסיבות שהיו קשורות במצבו האובייקטיבי (פרשת אהרונסון [11], בעמ' 341).
מבחן נסיבות עריכת הצוואה: סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה - הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו…" (שם, עמ' 827 - 829).
לסיכום חשוב לציין, כי כאשר הראיות הנסיבתיות כפי שקרה במקרה דלעיל מעידים על אפשרות כי מדובר בצוואה שנחתמה בזמן בו חותם הצוואה אינו כשיר בריאותית ו/או בחוסר אונים ניתן להורות על ביטול הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת.
להרחבה בתחום: דיני משפחה · כיצד צוואות לצדקה משפיעות על ירושה · כיצד שינויים בשם ובמגדר משפיעים על ירושה וצוואות
שאלות נפוצות
מי צריך להוכיח שצוואה נעשתה בהשפעה בלתי הוגנת?
הנטל מוטל על המבקש לבטל את הצוואה. כאשר מתקיימים התנאים הצורניים שקובע חוק הירושה, החוק מניח שהצוואה כשרה, והמתנגד נדרש להוכיח עילת בטלות במאזן ההסתברויות. במקרים של תלות מוחלטת של המצווה בזוכה קמה חזקה עובדתית, והנטל עובר למבקש קיום הצוואה לסתור אותה.
מהן אבני הבוחן לתלות מוחלטת של המצווה בזוכה?
הפסיקה מנתה ארבע אבני בוחן: מבחן העצמאות, הבודק אם המצווה היה עצמאי פיזית ושכלית בתקופת עריכת הצוואה; מבחן התלות והסיוע, הבוחן אם הנהנה היה היחיד שסייע לו; היקף קשריו של המצווה עם אנשים אחרים; ומבחן נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבות הנהנה בה.
האם נוכחות הנהנה בעת עריכת הצוואה פוסלת אותה?
לא בהכרח, אך היא מהווה ראיה לכאורה. הפסיקה קבעה כי מעורבות שאינה מגיעה כדי השתתפות בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, כמו נוכחות הנהנה במעמד החתימה או מסירת פרטים אישיים למצווה, עשויה לשמש ראיה להשפעה בלתי הוגנת או שיקול להקמת חזקה בדבר קיומה.
מדוע קשה להוכיח השפעה בלתי הוגנת על צוואה?
משום שהמצווה אינו יכול להעיד, הנהנה נוגע בדבר ועדותו מחייבת זהירות, ולעיתים גם עורכי הצוואה והעדים אינם ניטרליים או אינם מחזיקים במידע משמעותי. לכן ההוכחה נשענת כמעט תמיד על ראיות נסיבתיות בדבר מצבו הגופני והנפשי של המצווה, תלותו בזולת ואופי יחסיו עם הנהנה.
האם בידוד המצווה מהסביבה מחזק טענה להשפעה בלתי הוגנת?
כן. ככל שהמצווה היה מנותק מאנשים אחרים או שקשריו עמם היו מועטים ונדירים, מתחזקת ההנחה שהיה תלוי בנהנה. הפסיקה קבעה כי אין נפקות לשאלה מה גרם לבידוד: אם הנהנה עצמו, אם התנהגותם של אחרים ואם נסיבות אובייקטיביות הקשורות במצבו של המצווה.
ליווי אישי ודיסקרטי של משרד מלכא ושות' - מאז 2009. השאירו הודעה ונחזור אליכם בהקדם.
