ב- תמ"ש (ב"ש) 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני – הגיעה לפתחו של ביהמ"ש לענייני משפחה תביעה בעילה לפי "חוק איסור לשון הרע" לפיצוי כספי בסך של 100,000 ₪, שהגישה התובעת כנגד הגרוש שלה בגין מסר משמיץ שפרסם הנתבע בדף הפייסבוק האישי של התובעת.
"צריך אדם להיזהר בכבוד הבריות ואסור לו לביישם או לבזותם" (אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ', טור תעז).
רקע עובדתי: התובעת והנתבע היו בני זוג, נישאו זל"ז כדמו"י ביום 3.7.97, במהלך נישואיהם נולדו להם שתי בנות אשר במועד הגשת התובענה הינן קטינות. בנה"ז התגרשו ביום 28.11.02, הנתבע נישא בשנית והאירועים נשוא התובענה אירעו במהלך שנת 2011, 8.5 שנים לאחר הגירושין.
ביום 14.7.11 חגגה התובעת לבתם המשותפת של הצדדים, בת מצווה באולם אירועים, אליו הוזמנו גם התובעת ומשפחתו. התובעת טוענת כי לאחר הארוע פרסמה באתר הפייסבוק שלה מודעה כתובה ובה הודתה לכל מי שהשתתף באירוע. בעקבות מודעה זו קיבלה 4 תגובות מהתובע המהוות לשון הרע.
דיון:
בית המשפט קבע כי: על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות ותכונות המיוחסים לו.
פרסום, על פי סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, יכול שיהא בעל פה, בכתב, בדפוס לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל או כל אמצעי אחר.
על פי סעיף 2 (ב) רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע, כי הגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע, ואם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.
תביעה מכח חוק לשון הרע הנה תביעה נזיקית לכל דבר וענין וככזו, מוטלת על התובעת להוכיח אותה במאזן ההסתברות בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".
המבחן להתקיימות העוולה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. ראה: ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734.
לאור האמור והמפורט לעיל, בראש ובראשונה מוטל על התובעת להוכיח העילה בגינה הוגשה התביעה. דהיינו: עליה להוכיח כי הנתבע ביצע פרסום של לשון הרע כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע.
נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, העדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל"דף" שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום עפ"י לשון חוק איסור לשון הרע.
הנתבע אינו מכחיש תוכן האמירות המיוחסות לו ב"פייסבוק", תחת שם המשתמש "XXXX" ומאשר כי הפרסום בוצע ביום 17.7.11, על דרך של פרסום "פוסט" על "קיר" הפייסבוק של התובעת.
חזקה על משתמשי ה"פייסבוק" כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה"קיר" שלו את התגובה או ה"פוסט".
מכל המקובץ לעיל הרי שאין מסקנה אחרת, אלא כי המדובר בפרסום, שכן כמפורט בס' 2 (ב) (2) לחוק אסור לשון הרע, רואים כ"פרסום לשון הרע", "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
הנתבע לא בחר לשלוח מכתב פרטי באמצעות הדואר ובו למחות על מכתב התודה שפורסם ב"פייסבוק", לכאורה על מנת להקניטו, או אפילו לשלוח הודעה פרטית באמצעות הפייסבוק ובה להעביר את המסר, אלא הוא בחר לעשות שימוש באמצעי רב עוצמה וחזקה עליו שבירר או יכול היה לברר את משמעויות הפרסום.
כבר נאמר במקורותינו כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". שמו הטוב של אדם כחלק מכבוד האדם זכה להגנה חוקתית. מחובתו של בית-המשפט להגן על שמו הטוב של האדם בחברה גם מפני לשון הרע של בן זוגו לשעבר ואולי אף ביתר שאת.
קריאת תוכנו של המסר שביקש הנתבע להעביר לתובעת על גבי "קיר" ה"פייסבוק" מגלה דברי לעג והשמצה כלפי התובעת, באופן שאינו משתמע לשני פנים.
שמוש במונחים כגון: "עלובת נפש", "כלבה", "ליידי בוי", פרחה", "ערימת פחים" וכד' יש בהם כדי להוות לשון הרע, באופן חד משמעי. אין ולא יכול להיות מדובר בבקורת לגיטימית מכל סוג.
לא מצאתי ספק ביחס לכך שבבחירת התוכן, הנתבע השפיל, ביזה, פגע ושם ללעג את התובעת.
האמור בפרסום מטעמו של הנתבע היה בו חד משמעית כדי לפגוע בשמה הטוב של התובעת, האמור בפרסום מטעמו של הנתבע היה בו משום חציית קווים, השתלחות מכוערת ובלתי מידתית במיוחד ביחס לנסיבות בהן פורסם.
כאמור מצאתי מכל המקובץ לעיל כי אכן עסקינן בפרסום שיש בו משום לשון הרע.
ראשית יובהר כי לא הוכחה כל לשון הרע קודמת שנעשתה מצידה של התובעת כלפי הנתבע.
לענין זה מצאתי להביא את האמור בפסק דינה של כבוד השופטת דברת בענין דומה ולפיו, כאשר אדם המפרסם לשון הרע, מוכן להגן על אימרותיו ה"אמיתיות" בבית המשפט, הרי שאין מדובר באמירות שנאמרו ב"עידנא דריתחא" אלא באמירות שנאמרו במחשבה תחילה.
ראה ע"א (מחוזי ב"ש) 1010/09 פחימה נ' דלילה ואח' , פורסם במאגרים האלקטרוניים [פורסם בנבו].
לאור האמור, הנתבע לא הוכיח כי קיימת לו הגנה מכח סעיפים 15 (4), (6) או (10) לחוק אסור לשון הרע.
סיכום
ביהמ"ש חייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך של 25,000 ₪ וקבע כי:
הלכה פסוקה היא כי חופש הביטוי אינו מושג ערטילאי נטול גבולות, נאורות חופש הביטוי אינה מרשם לפגיעה קשה בשמו הטוב של האדם.
משפורסמו הדברים על ידי הנתבע, באופן שבאו לידיעת מספר רב של אנשים ובפוטנציאל פרסום לכמה מאות אלפי אנשים, הרי לנו הוצאת לשון הרע בעיניו של כל "אדם סביר" ובמבחן האובייקטיבי שנקבע לכך.
במציאות הישראלית הנוכחית, אין אדם בר דעת שאינו מכיר את עוצמת הכלי הנקרא "פייסבוק". פוליטיקאים בוחרים לעשות בו שימוש יומיומי, במדינות ערב התארגנה מהפיכה של ממש שיש המייחסים את עוצמתה לעידן האינטרנטי בכלל והרשתות החברתיות בפרט, ושלטון נפל והוחלף ביותר ממדינה אחת, בשל עוצמת התאגדות ההמונים באמצעות כלי זה.
יש לעשות כל שניתן על מנת שהציבור יעשה שימוש בכלי זה למטרות טובות, יש לעשות כל שניתן על מנת שילדינו יקבלו המסר כי אין לפגוע בבריות באמצעות כלי זה או באמצעות כל כלי אחר.
ה"פייסבוק" יכול להיות אמצעי קטלני של ממש, כבר נמצאנו כמדינה מלווים בכאב, הורים לנער צעיר שנפל קורבן לפגיעה ע"י חבריו לכיתה באמצעות ה"פייסבוק" ושם קץ לחייו בעקבות חרם שאורגן באמצעות ה"פייסבוק".
נורות האזהרה דולקות וכעת יש לחדול את התופעה. אין זה ה"פייסבוק" שאשם, כשם שאקדח אינו יורה אלא אם יורים בו.
הכותב הינו ממשרד מלכא ושות' עורכי דין המתעסק במשפט האזרחי, תביעות לשון הרע, תביעות אזרחיות,דיני בנקאות וחברות.
- אין באמור במאמר זה בכדי להוות תחליף לייעוץ משפטי אלא כמידע כללי בלבד.
