חוק המקרקעין קובע כי כל חלקי הבית המשותף, למעט החלקים הרשומים כדירות, הם רכוש משותף, וסעיף 52 לחוק כולל במפורש את הקירות החיצוניים. לכן קדיחת חורים בקיר, העברת צנרת והתקנת יחידה חיצונית הן פעולות ברכוש של כלל בעלי הדירות בבניין.

סעיף 2(א) לתקנון המצוי, החל על רוב הבתים המשותפים בישראל, קובע כי בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף. פגיעה ברכוש המשותף כוללת לעניין זה גם פגיעה בחזותו החיצונית התקינה והאחידה כפי שהייתה בעת גמר הבנייה.

למפקח על רישום המקרקעין, שהוא ההליך המומלץ והיעיל ביותר במקרים אלה. למפקח יש סמכות להוציא צו המורה על הסרת המזגן. העירייה אינה גורם אכיפה בסכסוכי שכנים על רכוש משותף, והאגודה לתרבות הדיור יכולה להציע ייעוץ והכוונה בלבד ואין לה סמכות אכיפה.

תחילה פנייה מכובדת לשכן והסבר שההתקנה מהווה פגיעה ברכוש המשותף, תוך תיעוד מועד השיחה ותוכנה. אם הפנייה לא הועילה, פונים בכתב לוועד הבית שמתפקידו לאכוף את שמירת הרכוש המשותף. השלב הבא הוא מכתב התראה מעורך דין הדורש הסרה בתוך זמן קצוב.

ככלל שינוי מהותי ברכוש המשותף, ובמיוחד פגיעה בחזות הבניין, דורש הסכמה של כלל בעלי הדירות. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שכאשר רוב מוחלט של הדיירים הסכים וההתנגדות של המיעוט אינה סבירה ונובעת ממניעים שאינם ענייניים, ייתכן שבית המשפט או המפקח יאשרו את הפעולה.

גם בלי תקנון מוסכם חל התקנון המצוי שבחוק המקרקעין, שאוסר פגיעה ברכוש המשותף ובחזות הבניין בלי הסכמת בעלי הדירות. בבניין חדש מצטרפים לכך היתר הבנייה ומפרט המכר, שבדרך כלל קובעים מיקום למעבי המזגן (מסתור כביסה או מסתור טכני). התקנה במקום אחר בלי אישור עלולה להסתיים בצו הסרה של המפקח על בתים משותפים ובחיוב בהוצאות.