הסכמה מדעת: מתי חוסר הסבר על סיכונים הוא רשלנות רפואית
הסכמה מדעת היא הסכמה לטיפול שניתנה אחרי הסבר על האבחנה, הסיכונים והחלופות, לפי סעיף 13 לחוק זכויות החולה. חוסר הסבר על סיכון מהותי מקים עילה גם כשהטיפול בוצע כראוי. מי שמוכיח שהיה מסרב לטיפול מקבל פיצוי על הנזק, ובית המשפט העליון מכיר גם בפיצוי נפרד על פגיעה באוטונומיה.
הסכמה מדעת היא הסכמה לטיפול רפואי שניתנה אחרי שהמטפל הסביר את האבחנה, את מהות הטיפול, את הסיכונים ואת החלופות. חוסר הסבר על סיכון מהותי הוא עילת תביעה גם כשהטיפול עצמו בוצע כראוי. אם הסיכון התממש והייתם מסרבים לטיפול לו ידעתם עליו, אפשר לתבוע על הנזק. גם בלי זה, בית המשפט העליון מכיר בפיצוי על הפגיעה בזכות להחליט.
המאמר מיועד למי שעבר ניתוח, צינתור, טיפול או בדיקה פולשנית, וגילה אחר כך תוצאה שאיש לא הזכיר לפני כן. הוא מסביר מה החוק מחייב להסביר, מתי ההסכמה חייבת להיות בכתב, איך מוכיחים שהייתם מחליטים אחרת, ולמה טופס חתום אינו סוף הדיון. שאלות של הסכמה מדעת עולות כמעט בכל בדיקה של תביעת רשלנות רפואית, ולעתים הן הטענה החזקה בתיק.
מה החוק מחייב את הרופא להסביר לפני טיפול?
סעיף 13(א) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, קובע: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת". כדי שההסכמה תהיה מדעת, המטפל צריך למסור "באורח סביר" את המידע הדרוש להחלטה. סעיף 13(ב) מפרט מה המידע כולל:
- האבחנה והסכות. מה יש לכם, ומה הצפי.
- מהות הטיפול. ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים.
- הסיכונים. בלשון החוק, "הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות".
- החלופות. הסיכויים והסיכונים של טיפולים אחרים, וגם של הימנעות מטיפול.
- חדשנות. אם הטיפול חדשני, צריך לומר זאת.
לפי סעיף 13(ג), המידע נמסר "בשלב מוקדם ככל האפשר", באופן שמאפשר הבנה ובחירה מרצון. החוק חל על כל "מטפל", כולל אחים ואחיות, פסיכולוגים ופיזיותרפיסטים, וסעיף 30 מחיל אותו גם על המדינה.
מתי ההסכמה חייבת להיות בכתב?
ההסכמה חייבת להיות בכתב בטיפולים המנויים בתוספת הראשונה לחוק. בשאר הטיפולים מספיקה הסכמה בעל פה או בהתנהגות, לפי סעיף 14(א). במסמך הכתוב צריכה להופיע "תמצית ההסבר שניתן למטופל" (סעיף 14(ב)).
| סוג הטיפול | צורת ההסכמה | המקור |
|---|---|---|
| ניתוחים, למעט כירורגיה זעירה | בכתב, עם תמצית ההסבר | סעיף 14(ב) והתוספת הראשונה |
| צינתורים של כלי דם | בכתב, עם תמצית ההסבר | סעיף 14(ב) והתוספת הראשונה |
| דיאליזה, טיפול בקרינה מייננת | בכתב, עם תמצית ההסבר | סעיף 14(ב) והתוספת הראשונה |
| הפריה חוץ-גופית, כימותרפיה לתהליכים ממאירים | בכתב, עם תמצית ההסבר | סעיף 14(ב) והתוספת הראשונה |
| כל טיפול אחר | בכתב, בעל פה או בהתנהגות | סעיף 14(א) |
| טיפול מהתוספת במצב חירום | בעל פה, ותיעוד בכתב סמוך ככל האפשר | סעיף 14(ד) |
צורת ההסכמה אינה מחליפה את תוכנה. הסכמה בעל פה לטיפול שאינו ברשימה עדיין מחייבת הסבר מלא לפי סעיף 13(ב).
מתי מותר לטפל בלי הסכמה מדעת?
מותר לטפל בלי הסכמה במצב חירום רפואי, כשלא ניתן לקבל את ההסכמה והטיפול דחוף. כך קובע סעיף 15(3) לחוק. זה חריג מצומצם, ולא היתר כללי לדלג על ההסבר.
לטיפול מהתוספת הראשונה, כמו ניתוח, נדרשת במצב כזה הסכמה של שלושה רופאים, אלא אם נסיבות החירום אינן מאפשרות גם זאת. ניתוח מתוכנן, שנקבע שבועות מראש, אינו מצב חירום, ולכן החריג לא חל עליו.
האם הרופא חייב להסביר כל סיכון אפשרי?
לא. חובת הגילוי חלה על סיכונים מהותיים, ולא על כל סיכון רחוק ונדיר. בע"א 1303/09, שניתן ב-2012, קבע בית המשפט העליון ש"חובת הגילוי אינה מגעת כדי כל סיכון רחוק ונדיר". עוד נקבע שם שעל התובע הנטל להוכיח את שכיחות הסיכון.
מה נחשב מהותי נבחן "במשקפיו של המטופל הסביר", ולא לפי מה שמקובל בקרב רופאים. השאלה היא איזה מידע מטופל סביר במצבכם היה רוצה לדעת כדי להחליט. באותו פסק דין הציע השופט עמית לשנות את המבחן, אבל השופט רובינשטיין כתב שמבחן "החולה הסביר" נשאר לעת עתה בעינו.
לדוגמה, נניח שלניתוח אלקטיבי יש סיכון מוכר לפגיעה בעצב, והמנתח לא הזכיר אותו כי "זה כמעט לא קורה". אם חוות דעת מראה שהסיכון אינו זניח, ושמטופל סביר היה רוצה לשקול אותו מול ניתוח שאינו דחוף, ייתכן שחובת הגילוי הופרה.
רשלנות בטיפול מול הפרת חובת הגילוי: מה ההבדל?
אלה שתי עילות נפרדות, ואפשר לטעון את שתיהן באותה תביעה. רשלנות בטיפול עוסקת בשאלה אם הרופא ביצע את הטיפול כראוי. הפרת חובת הגילוי עוסקת בשאלה אם הוא הסביר לכם מספיק לפני שבחרתם.
| נושא | רשלנות בטיפול | הפרת חובת הגילוי |
|---|---|---|
| מה בודקים | את ביצוע הטיפול עצמו | את ההסבר שקדם להסכמה |
| דרך המבט | המטפל הסביר, מבחן אובייקטיבי בעיקרו | המטופל הסביר |
| הקשר הסיבתי | הטעות גרמה לנזק | לו ידעתם, הייתם מסרבים לטיפול |
| אפשר גם בלי נזק גוף? | לא | פיצוי על פגיעה באוטונומיה |
| הראיה המרכזית | חוות דעת על הביצוע, דוח ניתוח | טופס ההסכמה, רישומי ההסבר, עדויות |
בפסק הדין בע"א 1303/09 נדחתה טענת רשלנות בביצוע הניתוח, בין השאר כי היא "לא גובתה בחוות דעת מומלץ". הלקח: כל אחת מהעילות צריכה ראיות משלה.
סיבתיות ההחלטה: איך מוכיחים שהייתם מסרבים?
כדי לקבל פיצוי על הנזק הגופי שנגרם מהטיפול, צריך להוכיח שלו קיבלתם את המידע, הייתם בוחרים שלא לעבור את הטיפול. בית המשפט העליון קרא לזה "סיבתיות ההחלטה" בע"א 1303/09.
זו שאלה קשה, כי היא עוסקת במה שהייתם עושים בעבר במצב שלא התקיים. בדנ"א 4693/05 ציין המשנה לנשיאה ריבלין שהשאלה הזו "היא בדרך-כלל עניין סובייקטיבי". לכן בית המשפט בוחן אותה לפי מאזן ההסתברויות, על יסוד הנסיבות והעדויות.
מה משפיע על התשובה:
- דחיפות הטיפול. קשה לשכנע שמטופל היה מוותר על ניתוח מציל חיים. קל יותר בניתוח אלקטיבי או אסתטי.
- קיום חלופה. אם הייתה חלופה סבירה, כמו טיפול שמרני או המתנה, הטענה חזקה יותר.
- התנהגות קודמת. דחייה של טיפולים בעבר, או חשש מתועד מסיבוך מסוים.
- אמון ברופא. בע"א 1303/09 הובאה קביעת בית המשפט המחוזי שהמטופלת הייתה סומכת על הערכת הרופא שלה בכל מקרה.
פגיעה באוטונומיה: פיצוי גם בלי רשלנות בטיפול
פגיעה באוטונומיה היא ראש נזק עצמאי: עצם שלילת הזכות להחליט על גופכם מזכה בפיצוי, גם כשהטיפול עצמו לא היה רשלני. בע"א 2781/93 (דעקה, 1999) קבע בית המשפט העליון שפגיעה כזו היא "נזק בר פיצוי בנזיקין".
בע"א 1303/09 פירט המשנה לנשיא ריבלין ארבעה סוגי מקרים:
- פגיעה באוטונומיה בלבד, בלי עילה אחרת. הפיצוי משקף רק את הפגיעה בזכות לבחור.
- הפרת חובת הגילוי והוכחת סיבתיות ההחלטה, כשהטיפול עצמו לא היה רשלני. מפצים על האוטונומיה ועל הנזק הגופי מהטיפול.
- רשלנות בטיפול יחד עם פגיעה באוטונומיה.
- שלושתם יחד: אוטונומיה, נזק מטיפול שלא הוסכם, ונזק מטיפול רשלני.
כלשון פסק הדין, "ניתן לתבוע פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה גם בהיעדר נזק אחר". כשיש גם נזק גוף, הפיצויים באים "האחד בנוסף או בהשלמה לשני, ולא האחד במקום השני". הסבר נוסף מופיע בכל-זכות.
חתמתם על טופס הסכמה: האם זה סוף הסיפור?
לא. טופס חתום הוא ראיה חשובה, אבל הוא אינו מוכיח לבדו שניתן הסבר מספק. בית המשפט בוחן מה נאמר בפועל, מתי, ואם המטופל יכול היה להבין ולבחור.
שלוש שאלות נבדקות בדרך כלל. האם הטופס כללי, או שהסיכון הספציפי מופיע בו. האם הטופס נחתם "בשלב מוקדם ככל האפשר", כדרישת סעיף 13(ג), או רגע לפני הטיפול. והאם יש תיעוד של שיחת הסבר ברשומה הרפואית, שסעיף 17 לחוק מחייב לנהל.
לדוגמה, נניח שמטופל חתם על טופס כללי במסדרון, אחרי שקיבל תרופת הרגעה ורגע לפני הכניסה לחדר הניתוח. גם אם כתוב בטופס ש"הוסברו הסיכונים", יש בסיס לטעון שההסכמה לא ניתנה מדעת.
את מי תובעים ומה המועדים?
בדרך כלל תובעים את המוסד שבו ניתן הטיפול, כי לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין מעביד אחראי למעשי עובדו. זהות הנתבע תלויה בבעלות על בית החולים, ומוסברת במדריך על תביעה נגד בית חולים לפי סוג בית החולים.
תקופת ההתיישנות היא שבע שנים. כשהנזק לא התגלה ביום שבו אירע, מונים מיום הגילוי, אך לא יותר מעשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). כדאי לבקש את הרשומה הרפואית מוקדם, כי סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה מזכה אתכם בהעתק.
מה עושים עכשיו: שישה צעדים
- בקשו את טופס ההסכמה ואת כל הרשומה. כולל רישומי ייעוץ לפני הטיפול, דוח הטיפול ומכתב השחרור.
- כתבו מה נאמר לכם ומתי. מי הסביר, כמה זמן לפני הטיפול, ואם הוזכר הסיכון שהתממש. עשו זאת מהר, כל עוד הזיכרון טרי.
- רשמו למה הייתם מחליטים אחרת. חלופה שהייתם בוחרים, דחייה, דעה נוספת. זה הבסיס לסיבתיות ההחלטה.
- שמרו מסמכים מלפני הטיפול. הודעות, מיילים, תורים לדעה נוספת. הם מלמדים על הלך הרוח שלכם אז.
- הפרידו בין שתי השאלות. האם הטיפול בוצע כראוי, והאם ההסבר היה מספק. לכל אחת צריך ראיות משלה.
- בדקו את המועדים. שבע שנים מיום הנזק או מיום גילויו, ולא יותר מעשר שנים מיום אירוע הנזק.
שאלות נפוצות על הסכמה מדעת
מה זה הסכמה מדעת?
הסכמה לטיפול שניתנה אחרי שהמטפל מסר את המידע הדרוש להחלטה: האבחנה, מהות הטיפול, הסיכויים, הסיכונים והחלופות, כולל הימנעות מטיפול. סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע שבלי הסכמה כזו לא יינתן טיפול, והמידע צריך להימסר בשלב מוקדם ככל האפשר.
האם אפשר לתבוע אם הניתוח הצליח אבל לא הסבירו לי את הסיכונים?
כן, בעילת פגיעה באוטונומיה. בית המשפט העליון קבע בע"א 1303/09 שניתן לתבוע פיצוי על פגיעה באוטונומיה גם בהיעדר נזק אחר. פיצוי על נזק גופי מהטיפול מחייב להוכיח בנוסף שלו ידעתם על הסיכון, הייתם מסרבים לטיפול.
לאילו טיפולים חייבים הסכמה בכתב?
לטיפולים שבתוספת הראשונה לחוק זכויות החולה: ניתוחים (למעט כירורגיה זעירה), צינתורים של כלי דם, דיאליזה, טיפול בקרינה מייננת, הפריה חוץ-גופית וכימותרפיה לתהליכים ממאירים. המסמך צריך לכלול את תמצית ההסבר שניתן למטופל, לפי סעיף 14(ב).
חתמתי על טופס הסכמה. האם עדיין אפשר לתבוע?
כן, במקרים מסוימים. הטופס הוא ראיה, אבל בית המשפט בוחן אם ההסבר בפועל כלל את הסיכון המהותי, אם ניתן בשלב מוקדם, ואם יכולתם להבין ולבחור. טופס כללי שנחתם רגע לפני הטיפול אינו מוכיח לבדו הסכמה מדעת.
האם הרופא צריך לספר על סיכון נדיר?
לא על כל סיכון. בע"א 1303/09 נקבע שחובת הגילוי אינה מגיעה לכל סיכון רחוק ונדיר, ושעל התובע להוכיח את שכיחות הסיכון. המבחן הוא אם מטופל סביר במצבכם היה רוצה לדעת עליו כדי להחליט, ולכן גם חומרת הסיכון והאם הטיפול דחוף משפיעות.
מתי מותר לטפל בי בלי הסכמה?
במצב חירום רפואי, כשהטיפול דחוף ולא ניתן לקבל הסכמה, לפי סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה. לטיפול מהתוספת הראשונה, כמו ניתוח, נדרשת אז הסכמה של שלושה רופאים, אלא אם נסיבות החירום אינן מאפשרות זאת.
משרד מלכא ושות' בחיפה בוחן תביעות על היעדר הסכמה מדעת: קריאת טופס ההסכמה והרשומה, בחינת הסיכון שהתממש והפרדה בין רשלנות בטיפול לפגיעה באוטונומיה. עורך דין רשלנות רפואית יבדוק אם יש עילה.
המידע במאמר כללי ואינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני. הדין והפסיקה משתנים, והתאמה למקרה הספציפי מחייבת בדיקה של עורך דין.
